האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

אהבה עצמית

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך "להשתפר", "להתגבר" או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש"הכל בסדר", לנסות להיות "אופטימיים", לומר לעצמנו ש"זה לא חשוב", להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש"זה לא קורה לי". אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – "אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?" – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים "לקחת אחריות" ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש"זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם".

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של "אני לא בסדר", "אני עדיין לא מספיק טוב" או "אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב"…"הכל באשמתי" (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות "חופשיים", האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר "הגורם המקרבן" שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש"זה לא קורה לי"? ש"משהו עדיין לא בסדר בי"? ש"מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי"?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב "טוב" יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על "לשתחרר מקורבנות ואשמה", "להפסיק להתכחש", "להסתכל לאמת בעיניים".

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – "אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ"?

עבור רובנו "לראות את עצמי באמת", נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו "הכל בסדר" ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של "הכל בסדר" יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת "ללמוד להיות" שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין "הורות כמעשה ניסים" שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:

תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
בואו נשמור על קשר 🙂 אני משתף את מסע החיים שלי ואת כל התובנות המרפאות שאני מגלה.
רוצים להתעדכן בתובנות ותכנים חדשים שאני משתף? 
הנה 3 דרכים פשוטות: עקבו אחריי בפייסבוק, הצטרפו לערוץ היוטיוב שלי והצטרפו לקבוצת ווטסאפ יעודית (לקריאה בלבד) שבה אני משתף תובנות נבחרות ועדכונים על מפגשים וסדנאות מידי פעם:

השאר תגובה

6 תגובות
  1. Lea הגב

    מאמר מעניין וחשוב והייתי מוסיפה שההחלטה של הילד לאמץ מנגנוני נחמה,היתה החלטה השרדותית בגלל שמקור האהבה שלו היה בחוץ. בעוד שהיום מקור האהבה הוא בתוכו וזמין לו כל הזמן. מנסיוני העתקת מקור האהבה מן החוץ אל הפנים משנה המון ומאפשרת שחרור מדפוסי נחמה.

    • Armadil הגב

      תודה רבה לאה.
      מקור האהבה תמיד היה ותמיד הינו בפנים…ולא רק בפנים, אלא שהוא כולו מי שאת. למעשה אין שום צורך "להעתיק את מקור האהבה".

      אפשר למשל לנוח בחוויה הזו עכשיו…ולראות שאם את מספרת לעצמך שצריך להעתיק את מקור האהבה…זה נשמע כמו סיפור קורבני מושלם ולא צריך לשנות בו דבר כי הוא כבר כל האהבה שאת 🙂

  2. הילה הגב

    תודה על התובנות הרבות בכתיבה שלך.. יצא לי לקרוא בימים האחרונים מספר דברים שכתבת והם בהחלט גרמו לי לפתוח את המחשבה.. גמר חתימה טובה!

  3. רונית ב. הגב

    המאמר הזה עזר לי ממשית כרגע.
    הייתי במצברוח ממש קשה ועצוב, והמאמר הזה עזר, נתן לי אוויר לנשימה,
    קלילות בגוף, והצליח להפיח תזוזה ב"גוף הכאב"

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

תודה, הודעתך נשלחה :)

רוצים להינות מתובנות והדרכות מרפאות, מעצימות ואוהבות?

הרשמו לרשימת התפוצה שלי (אני שולח מייל אחת לשבוע-שבועיים) וקבלו במתנה את המדריך המעשי לקבלה ואהבה עצמית

מדריך מעשי לקבלה ואהבה עצמית וקבל עצמית
דילוג לתוכן