מאחורי כל פחד, חרדה או דיכאון מסתתרת אהבה

מי מאתנו לא מכיר מחשבות ורגשות של פחד, חרדה או דיכאון?
אלה הן המחשבות שנשמעות בראשינו לעיתים קרובות ומספרות לנו שוב ושוב על כשלון, עלבון, כאב, נטישה, בדידות, השפלה, חוסר משמעות, מחלה, אשמה, מוות ועוד שלל תסריטי אימה. כולנו מכירים גם את הסבל שמגיע עם המחשבות אלה ואת הרגשות שמתלווים אליהן.

אני מאמין שבאנו לכאן (לעולם הזה) כדי להינות, כדי ללמוד לחיות בשלום עם עצמנו. יש אמת פשוטה שעוזרת להשתחרר מהסבל שבמחשבות ורגשות של פחד, חרדה או דיכאון:  הסבל שאנו חווים איננו תוצאה של המחשבות והרגשות שלנו, אלא של התגובה שלנו למחשבות אלה, האופן שבו אנחנו מתייחסים למחשבות ולרגשות שלנו.

מהן התגובות האופייניות שלנו למחשבות ורגשות של פחד, חרדה או דיכאון?

בדרך כלל, התגובות שלנו לקולות הפחד, החרדה או הדיכאון שאנו שומעים בראשינו ותחושות של פחד, חרדה ודכאון הן תגובות כמו:

• הזדהות ואמונה בתסריטי האימה שאנו שומעים ומציירים בראש, מה שמביא אותנו לדיכאון, יאוש, שיתוק, חרדה ותחושה של בהלה, חוסר אונים ומצוקה.
• נסיון התעלמות מהקולות ומהרגשות שלנו.  הדחקה, הכחשה ונסיון להעסיק את עצמנו במשהו אחר או נסיון לחשוב באופן "חיובי" יותר, מה שמביא אותנו לרוב לתחושות של מתח נפשי, נוירוטיות, חוסר סבלנות וחוסר שקט.
• חשיבה מאומצת מתוך נסיון לפתור את המצב או להשתלט עליו באופן הגיוני. התדיינות מאומצת עם עצמנו שומבילה לעייפות ותסכול ותחושה שאנחנו מוצפים במחשבות ואווירה של חרדה ומצוקה.
• כעס, זעם והשלכת האשמה והאחריות על הסבל שלנו על גורמים חיצוניים ואנשים אחרים. באופן טבעי, תגובות מסוג זה יוצרות קשיים במערכות ביחסים שלנו.

האם אפשר להתיחס אחרת למחשבות ורגשות של פחד, חרדה או דיכאון?

יש דרך אחרת להתייחס למחשבות ולרגשות שלנו והיא עוברת בתהליך של הקשבה, היכרות מחודשת עם המחשבות והרגשות שלנו ושל כנות פנימית טבעית. הגישה האחרת מזמינה אותנו לעשות את מה שאנו לא רגילים לעשות: לנהוג בשונה מהדפוסים הרגילים שלנו ולתת הזדמנות להיכרות מעמיקה עם מקורות הפחד, החרדה או הדיכאון שלנו.

הגישה הזו שואלת אותנו: מה יקרה אם במקום להתנגד, להזדהות, להדחיק, להתווכח, לכעוס או להתייאש בתגובה למחשבות ורגשות של פחד, חרדה או דיכאון, ננסה להביט להן בעיניים ולהקשיב להן כמו שמקשיבים לילד שחווה מצוקה ומנסה לספר לנו על מה שהוא חווה?

מה יקרה אם ניתן מקום קשוב ורגיש למחשבות ולרגשות האלה ולכל הביטוי שהן רוצות לקבל? ויותר מכך, מה יקרה אם נתייחס לקולות הפחד, החרדה או הדיכאון בחמלה וברגישות כפי שמתייחסים לילד פגוע שזועק לעזרה?

רוב האנשים שפגשתי וגם אני עצמי, חווים פחד מלתת מקום ולאפשר למחשבות ורגשות של פחד, חרדה ודכאון. הפחד אומר שאם ניתן לזה מקום, זה יגדל וישתלט עלינו. אם לא נילחם, נדחיק ונגנה את המחשבות והרגשות ה"שליליים" שלנו, הם יגדלו ויתעצמו ויטביעו אותנו בים של סבל.

במצב הזה אנחנו נמצאים במאבק עם עצמנו, כמו אדם שניצב מול זרם חזק ומנסה לחסום בגופו את המעבר כדי לא לתת לזרם ה"שלילי" הזה לפגוע בו אבל בואו ניזכר לרגע שכל המחשבות והרגשות האלה עולים מתוכנו, מתוך התת מודע שלנו, מתוך התודעה שלנו והגוף שלנו.

מה שגיליתי על עצמי ומה שאני ממשיך לגלות שוב ושוב עם אנשים שאני מלווה, הוא שדווקא המלחמה הזו שלנו בעצמנו, בזרם המחשבות והרגשות שלנו, הוא זה שיוצר את הסבל שלנו ודווקא כשאנחנו לומדים להקשיב לקולות ורגשות של פחד, חרדה או דיכאון בתוכנו ולתת להם מקום, אנחנו מתחילים לראשונה להרגע, לנוח, לקבל את עצמנו ולחוות שלווה ושמחה.

כדי להבין למה זה קורה, בואו נשאל לרגע – מה בעצם רוצים מאתנו קולות הפחד, החרדה או הדיכאון? מה האינטרס הכי עמוק שלהם להופיע ולהפר את שלוותנו?

כשאני מקשיב למחשבות של פחד, חרדה ודכאון אני מגלה לרוב שהמסרים שהן מעבירות הם מסרים כמו: "תזהר", "אתה תפגע", "עדיף לא לנסות כי בסוף תיפגע ותתאכזב", "אף אחד לא יבין אותך אז עדיף לא לשתף ולא להיחשף", "אין אהבה לנצח אז עדיף לא לאהוב", "אתה חלש מידי אז עדיף שלא תנסה", "בסוף תמות והכל יאבד אז עדיף לא להקשר", "נפגעת בעבר אז תיפגע גם בעתיד", "אתה תאבד שליטה ותחווה בושה, מבוכה או השפלה אז עדיף לא להרגיש בכלל" וכו…

אז מה בעצם המסר האמיתי פה? מה מנסים הקולות האלה לומר לנו מבעד למילים הלא נעימות והמסרים המפחידים והמיאשים?
ככל שאני מקשיב יותר לעצמי ולקולות האלה, אני מגלה שמה שהם בעצם אומרים הוא דבר פשוט אבל סמוי מהעין כשאנחנו מבוהלים או מדוכאים.
קולות הפחד החרדה או הדיכאון באמת מנסים לומר לנו הוא זה: "אני אוהב אותך, אכפת לי ממך ואני לא רוצה שתפגע ותסבול".

זה יכול להשמע מוזר או מפתיע בקריאה ראשונה אבל מחשבות כמו "גם ככה אף אחד לא אוהב אותי" (מחשבה שחשבתי כנראה עשרות אלפי פעמים בחיים…אבל מי סופר) בעצם אומרות "אני אוהב אותך, אכפת לי ממך, אני לא רוצה שתיפגע יותר כמו שכבר נפגעת בילדות".

זה לוקח רק הקשבה קצת יותר עמוקה וחומלת כדי לזהות את זה. המחשבות שלנו לא שונות כל כך ממחשבות של ילדים. ילדים שחוו נטישה, שחוו כאב ואכזבה ושעכשיו מאוד פוחדים להיפגע שוב.

עם קצת הקשבה ואמפטיה כלפי עצמנו, זה נהיה מאוד ברור שפחד, חרדה או דיכאון הם רק סימפטומים של כאב ומצוקה רגשית, של פחד להיפגע ולהינטש, של צורך באהבה שלא זכה למענה והקשבה. 

למה זה קורה?

למה מה שהיה במקור אהבה ואמפטיה כלפי עצמנו וצורך להתגונן מפגיעה ונטישה, הפך לקולות כל כך צורמים, מפחידים ומדכאים?
התשובה בעיני קשורה לילדות שלנו. בדיוק כפי שהורינו, מתוך דאגה ואהבה לעיתים הפחידו, ביקרו, הלחיצו ולפעמים דיכאו אותנו בילדות, כך גם אותם קולות שאנו שומעים כיום בראשינו מנסים לאהוב אותנו בצורה המכאיבה והמפחידה הזו.

קולות של פחד, חרדה או דיכאון הם הקולות של אותם רגשות או חלקים בנו אותם הזנחנו, אליהם התכחשנו ושמהם התעלמנו שוב ושוב במהלך השנים מתוך נסיון להיות חזקים, אהובים, מקובלים, מוסריים או אפילו סתם "נורמליים".
אותם החלקים מנסים שוב ושוב ולאותת לנו שהם בלתי נפרדים מאתנו וזועקים לעזרה וקבלה בדרך היחידה שהם למדו בילדות שלנו: פחד, חרדה ודיכאון.

הם בעצם מבטאים את הצורך הבריא שלנו להיות שלמים עם עצמנו, לתת מקום לרגישות שלנו, לכל הצרכים שלנו, לבטא את הצורך שלנו בבטחון ואהבה, את הצורך שלנו להכיר בכל מה שאנחנו מרגישים ולבטא את עצמנו באופן אותנטי.

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית: