למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? – שאלות שהטרידו והעסיקו אותי בערך מגיל 14.
בעצם, מהרגע שהבנתי שלא מדובר בסתם "מצב רוח רע" או "דברים שלא מסתדרים לי בחיים" אלא במשהו שכל בני האדם חווים בצורה כזו או אחרת, השאלות – למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? וממה אני בכלל סובל? לא הפסיקו להעסיק אותי.
בכל מה שקשור לסבל, אני רואה שתי גישות בסיסיות:
1. אנחנו סובלים מגורמים שאין לנו שליטה או בחירה לגביהם כמו: המצב המדיני, הכלכלי, החברתי, נסיבות החיים, אנשים אחרים, נתוני הגוף שלנו וכדומה.
בגישה הזו אנחנו נשארים חסרי אונים וכל מה שנשאר לנו הוא לנסות לקבל את "רוע הגזירה" או לנסות להלחם, להתאמץ ולהיאבק ולחוות הרבה תסכול ולחץ.
2. אנחנו סובלים ממשהו שיש לנו אפשרות להבין אותו, שיש לנו בחירה לגביו, משהו שהוא יסודי ועמוק ומעצב את כל תפיסת המציאות שלנו – המחשבות שלנו והיחס שלנו לעצמנו.
בגישה הזו יש אפשרות לשינוי אמיתי, להבנה, לשחרור, לריפוי ויצירת מציאות של בטחון, אהבה, שמחה ושלווה פנימית.
כמו שבטח ניחשתם, הגישה שלי היא הגישה השניה.
אחרי הרבה שנים של תהליכי צמיחה, למידה ועבודה עם מאות אנשים, אני רוצה לשתף אתכם בעקרון פשוט וטבעי שמאפשר לי להבין ולענות באופן מעשי על שאלות כמו למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? ועוד.
העקרון הטבעי הזה קשור לשקר מכאיב שאימצנו כבר בילדותנו ולרוב, הוא הולך איתנו בלי שנשים לב. בעזרת תשומת לב והבנת הסיבות שבגללן אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, משהו עמוק ומהותי מתחיל להשתחרר בנו.
ומהו השקר הזה?
השקר שרובנו אימצנו כבר בילדות הוא המחשבה (או המחשבות הרבות) שבאיזשהי דרך אנחנו "לא בסדר", "לא מספיק טובים" או לא ראויים לדברים הכי טובים בחיים – אהבה, שמחה, בטחון, אינטימיות, מימוש עצמי ושלווה".
למה אני סובל?
עם השנים ואחרי הרבה תהליכים שעברתי שכללו אלפי שעות מדיטציה שבהן פשוט הקשבתי למה שמתרחש בתוכי, לימודים של גישות טיפוליות שונות, סדנאות, טיפולים שעברתי, התבוננות פנימית מעמיקה, מפגשים עם מורים שונים, מפגשי עומק עם עצמי בשלל גישות ושיטות ובהמשך גם עבודה עם מאות אנשים כמטפל ומלווה אישי, הגעתי להבנה הפשוטה הזו:
המקור השורשי לסבל שלי הוא צורת החשיבה שלי – המחשבות שאני חושב באופן מודע ולא מודע.
למה דווקא מחשבות?
אפשר לומר שהמחשבות הן המזון העיקרי שלנו. כל יום אנחנו חושבים בממוצע 50-70 אלף(!) מחשבות וכל מחשבה היא מסר, היא משפט או מילה שמשפיעים באופן ישיר ועוצמתי על ההרגשה שלנו.
איך כל מחשבה משפיעה על ההרגשה שלנו?
הנה ניסוי פשוט וקצר שממחיש את זה:
שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו בגוף. עד כמה הוא נינוח, רגוע, נושם, נעים.
עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"אין לי כוח יותר, נמאס לי, די כבר, שום דבר טוב לא קורה לי"
שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם. שימו לב אם משהו מתכווץ, נלחץ, נאטם, מתקשה או נהיה כבד ומעיק יותר.
עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"יש סיבה לכל מה שאני מרגיש, מותר לי לנשום, אני לומד איך לאהוב את עצמי".
וכמו קודם, שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם.
עכשיו שימו לב להבדל שהיה בהרגשה שלכם כתוצאה מהמחשבה הראשונה ומהמחשבה השניה וכדי להבין כמה השפעה יש למחשבות שלו על ההרגשה שלנו בכל יום, תכפילו את התחושה הזו פי בערך 50-70 אלף…
אז נכון, נראה על פני השטח שיש הרבה מאוד סיבות לסבל שלנו – החברה, ההורים, היחסים, המצב הכלכלי, המדיני, הבריאות, נתוני הגוף שלנו, נסיבות החיים ועוד.
אבל כל אלה, לא באמת יוצרים את הסבל בחיים שלנו.
נסיבות החיים כן מספקות לנו אתגרים, שיעורים, יוצרות אווירה ומצבים שונים בהם אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הרצונות שלנו ולפתח את היכולות שלנו. אבל סבל?
סבל הוא משהו שאנחנו יוצרים בתוכנו.
מהו סבל בעצם?
כפי שהגדירו את זה מורים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית החל מבודהה לפני יותר מ-2500 שנים בהודו ועד ביירון קייטי בארה"ב של ימינו: סבל הוא המאבק (ביקורת, שיפוט, גינוי, התנגדות, הכחשה, הדחקה ונסיון לשנות בכח) שלנו במציאות – במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה ממש.
לדוגמה: כשהמציאות היא שאנחנו פוחדים ואנחנו לא מקבלים את הפחד, לא מבינים אותו ומנסים לגנות אותו, מנסים לדכא אותו, לסלק אותו בכח, אנחנו סובלים.
הפחד עצמו הוא לא סבל (עובדה שאנשים משלמים הרבה כסף כדי לפחד כמו למשל בקפיצת באנג'י, צניחה חופשית או אפילו בסרט אימה ונהנים מזה מאוד), הסבל הוא המאבק שלנו במציאות, המלחמה שלנו בעצמנו וברגשות שלנו. להלחם בעצמנו – זה הסבל האמיתי.
דוגמה נוספת: אם למשל מבנה הגוף שלי הוא מלא ואני מגנה את זה, נאבק בזה, חושב שזה לא בסדר ולא מספיק טוב או יפה, מנסה להסתיר את זה, אני סובל.
אם לעומת זאת אני מקבל את עצמי ואת הגוף שלי, לא מגנה ולא נאבק בו ומבין שיופי הוא דבר סובייקטיבי לגמרי, אני כבר לא סובל, אני שלם עם עצמי.
ואגב, זה לא סותר בכלל את האפשרות לרדת במשקל אם רוצים, זה רק אומר שלא חייבים לסבול מזה.
עוד דוגמה: אם למשל אני מרגיש חוסר בטחון וקשה לי ליזום שיחות וקשרים חברתיים, אני יכול לגנות את זה, לחשוב שזה "דפוק", לא טוב, לא בסדר ושאני לא אמור להיות כזה ואז כמובן לסבול.
אני יכול גם להתייחס לגמרי אחרת לעצמי, אני יכול להקשיב לעצמי, להבין מה גורם לי להרגיש כך, לראות שיש משהו שבאמת מפחיד אותי עמוק בפנים ולהתייחס בהבנה, אמפטיה ואהבה, כמו שמתייחסים לילד או ילדה אהובים, לאותו מקום רגיש בתוכי ולקבל אותו ואז אין סבל, יש תהליך של צמיחה פנימית נעימה ואוהבת.
הנטייה לתפוס את הסבל (כמו שקרה לי במשך רוב חיי) כתוצר של הרגשות שלנו – פחד, חרדה, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה, בלבול, כעס, תסכול וכדומה היא מכאיבה מאוד ויוצרת סבל רב.
הרגשות שלנו (וזה מה שלרוב אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא לימד אותנו) הם תוצר של החשיבה שלנו.
כשאנחנו חושבים באופן פסימי, מדכא, ביקורתי, מפחיד, אנחנו מרגישים חרדה ומצוקה.
כשאנחנו חושבים בכנות, באהבה, בבהירות, אנחנו מרגישים בטחון, נחת ושמחה.
אבל לפעמים, כמו במקרה שלי, לוקח הרבה מאוד שנים לגלות ולהבין את הקשר בין החשיבה לרגשות שלנו באופן עמוק ויסודי ובמאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שהבנתי.
הננקודה החשובה בעיניי היא זו: סבל הוא תמיד תוצר של היחס שלנו, של הגישה שלנו ובראש ובראשונה – צורת החשיבה שלנו. הדרך בה אנחנו מפרשים דברים, הדרך בה אנחנו חושבים ורואים את עצמנו, את החיים, את הרגשות שלנו ואת האפשרות לבקש ולקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.
ואגב, אני לא מתכוון לשום צורה של "חשיבה חיובית" או שכנוע עצמי, אלא להבנה עמוקה וכנה של צורת החשיבה שלנו. הבנה שמאפשרת שינוי בלי מאמץ, בלי מאבק ובאופן טבעי לגמרי.
אילו מחשבות גורמות לנו לסבול?
כשהבנתי שמה שגורם לי לסבל נפשי (שמבטא בין היתר בדכאון, חרדות, תקיעות, קושי לבטוח, קושי לבטא את מה שאני רוצה, קושי לעשות את מה שאני רוצה, התמכרויות, בריחה, שקרים, תחושת בדידות ועוד) הן המחשבות שלי, הבנתי גם שיש סוג מסויים של מחשבות שגורמות לי סבל.
אילו מחשבות גורמות לי סבל בשלל צורות?
בפשטות אלה מחשבות של גינוי. מחשבות שמגנות אותי, שופטות ומבקרות, אומרות לי שאני לא בסדר, לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, חכם, רגיש, אמיץ או כל דבר אחר שאני "צריך" או "אמור" להיות.
יש אינספור מחשבות כאלה ואצל כל אדם הן נשמעות קצת אחרת. אבל העקרון, הבסיס הוא מאוד דומה אצל כולנו – תחושת ה"אני לא בסדר" או "אני לא מספיק טוב\ה" מוכרת לכולנו בהמון צורות והתחושה הזו היא תמיד תוצר של מחשבות ביקורתיות ומדכאות שאנחנו חושבים על עצמנו.
כדי לגלות את צורות החשיבה שגורמות לנו לסבל, מעניין לשאול למשל – אילו מחשבות של גינוי וביקורת יש לי?
אילו מחשבות של גינוי וביקורת שאומרות שאני "יותר מידי משהו…" או "לא מספיק משהו…", חוזרות אצלי שוב ושוב ואיך הן גורמות לי להרגיש כשאני חושב\ת אותן? (אפשר לקחת את השאלה הזו כתרגיל להכירות עם צורות החשיבה שלנו).
כאן במאמר הזה, אני רוצה להתמקד בכמה צורות של גינוי וביקורת עצמית שהפכו להיות נפוצות מאוד בחשיבה שלנו לגבי עצמנו ואחרים ומהוות מקור של סבל עבור רובנו.
צורות חשיבה כמו "עצלן\ית", "כפוי\ת טובה", "מפונק\ת", "אגואיסט\ית", "לא בסדר", "לא מתמודד\ת", "חסר\ת סבלנות", "פחדן\ית", "רע\ה", "דחיין\ית" ו-"חסר\ת מוטיבציה".
כמובן שיש עוד הרבה ביטויים שגורים במחשבות שלנו שהם ביטויים של גינוי וביקורת וזה עוזר כשאנחנו בוחרים לשים לב למחשבות שלנו ולגינויים השונים שגורמים לנו להתכווצות, חרדה וסבל נפשי. לא פעם הביטויים האלה הן מילות גנאי קשות כמו "טיפש\ה", "מטומטם\ת" ועוד.
למה אנחנו חושבים מחשבות שיוצרות סבל?
יש הרבה מילים ומושגים כמו אלה שרשמתי קודם, שאני בעצמי גדלתי עליהם, שהפנמתי ואימצתי אותם כי זו הדרך שבה דיברו אלי כשהייתי ילד.
ככה נזפו בי, ככה ביקרו אותי, ככה איימו עלי כשלא עשיתי את מה שרצו, כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני. זה מה שנאמר לי שוב ושוב בנימות של כעס, האשמה, דרישה ואיום.
אז לא מפתיע בכלל שכשגדלתי, התחלתי לחשוב ולדבר במושגים האלה בעצמי.
מה שחשוב להבין הוא זה: אימצנו את צורות החשיבה המדכאות, המפחידות ומכאיבות האלה כי זו הדרך שבה דיברו אתנו וסביבבנו וככה למדנו שצריך לדבר כדי להגן על עצמנו מלהיות "לא מספיק טובים" בעיניי ההורים שלנו.
בתור ילדים זה מאוד מפחיד ומסוכן להתפס כלא בסדר או לא מספיק טובים בעיניי ההורים.
כילדים אנחנו לגמרי תלויים בהם מכל בחינה אפשרית וכשהם לא מרוצים מאתנו זה ממש מפחיד, כמעט כמו שאלוהים בעצמו יהיה לא מרוצה מאתנו ונרגיש איום על עצם קיומנו.
גינוי, האשמה והלקאה עצמית – ככה למדנו שצריך לדבר כדי לנסות להיות "מספיק טובים" כדי לקבל אהבה, בטחון ואישור מההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.
מפתיע ככל שזה יכול להישמע, בעצם עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה – לאיים על עצמנו, להלקות את עצמנו, לנזוף ולבקר את עצמנו רק מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להרגיש בטחון ולהיות "מספיק טובים" גם במחיר של חרדה ודכאון, גם במחיר של סבל.
כשרציתי והתעקשתי לקבל בדיוק את מה שרציתי ולא פחות מזה, חשבתי לעצמי שאני מפונק.
כשפחדתי לעשות משהו או לא הצלחתי לאזור אומץ לעשות את מה שרציתי חשבתי לעצמי שאני פחדן, עלוב וטיפש וממש הלקתי את עצמי.
אבל כפי שאני רואה את זה היום, אין אמת בכל המושגים הביקורתיים, המגנים והמדכאים שבהם נהגתי לחשוב על עצמי ועל אחרים.
המושגים האלה וכל מה שדומה להם הם בעצם סוג של מניפולציה – מנגנון של שיעבוד, דיכוי ושליטה בכח על ידי הפחדה ואני רוצה לחלוק אתכם איך זה עובד.
את רובם ככולם, למדנו מההורים שלנו ומהדרך שבה הם דיברו אלינו, על עצמם ואחד עם השניה.
עם כל זה שההורים שלנו אהבו אותנו כמיטב יכולתם, גיליתי שיש ריפוי ותועלת משמעותית בהבנה של מה שקרה לנו כילדים, של היחס שקיבלנו והדרך שבה היחס הזה עיצב את צורת החשיבה שלנו בהווה.
מה למדנו מההורים בילדות?
אני מדמיין שהם היו אומרים משהו כמו "אני מרגיש עלבון ופחד כי היו לי ציפיות ממך אבל בחרת לעשות משהו אחר, וזה בסדר, את\ה לא אשם\ה אבל אני רוצה\מבקש שתעשה\י אחרת כדי שיהיה לי נעים יותר".
שאין שום דבר פגום בילד ושאין שום טעם ליצור בו תחושה של אשמה, של דיכוי, שהוא לא בסדר, אלא לעזור לו לראות ולהבין את מה שההורה כל כך רוצה להראות לו.
לי לקח הרבה שנים לראות את זה.
כשהורה אומר דברים כאלה לילד הוא מנחיל בילד את התחושה שהוא לא ראוי לאהבה ולא רק של ההורה, אלא של אף אחד בעולם.
איך אני יודע את זה?
איך להפסיק לסבול?
הדרך שעוזרת לי להפסיק לסבול, היא דרך של הקשבה, כנות והכרה בחשיבה שלי ובמה שגורם לי לחשוב מחשבות לא נעימות על עצמי.
מתוך ההבנה שלי היום אני רוצה לחלוק איתכם שאין שום אמת בכל מילות וביטויי הגנאי שאנחנו מרעיפים על עצמנו.
מה שעוזר לי לענות על השאלה איך להפסיק לסבול? הוא כנות עמוקה ביני לבין עצמי, כנות שמאפשרת לי לתרגם כל מחשבה מגנה, מדכאת ומפחידה שיש לי, למושגים כנים של אהבה, של אכפתיות ואמפטיה שאין בהם שום מאמץ או נסיון לשכנע את עצמי בדבר.
ממש להחליף את החשיבה האימפולסיבית והאוטומטית שלי שהיא לרוב מדכאת, ביקורתית ומאשימה, בחשיבה שהיא כנה ולגמרי הגיונית.ונכון, זה תהליך של לימוד שלוקח זמן ולפעמים כדאי מאוד להיעזר במישהו שיכול לכוון, להדריך ולעזור לעשות את השינוי בפשטות וביעילות ועם כמה שפחות בלבול ומאמץ, אבל כדי לפחות להתחיל לראות את זה, הנה מילון חלקי של פרשנויות כנות ואוהבות למילות וביטויי גנאי נפוצים בחשיבה שלנו.
זה אומר שאין שום טעם לבקר או לשפוט אותו אלא רק לעזור לו להתחבר לרצון האמיתי שלו, לבטוח בעצמו וברגשות שלו ולהבין למה הוא חי בתחושה של חוסר אהבה והבנה.
רק אדם שבאמת לא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי יכול להתפס כ"כפוי טובה" וכל מה שזה אומר זה שהוא מבקש להרגיש אהוב ומוערך ולא יודע איך.
ומה זה אומר?
שאדם כזה שזקוק להקשבה, לכנות, להבנה ואמפטיה כלפי תחושת חוסר הערך שלו וחוסר האהבה שלו, הוא זקוק להדרכה ותקשורת שתעזור לו להבין את עצמו ואת הדרך ליצור יחסי קרבה ואהבה עם אחרים.
ומה זה אומר?
שעמוק בפנים אדם כזה זקוק להרבה מאוד יחס ותשומת לב ואמון שככל הנראה נפגע מאוד בילדות בעקבות יחס מתעלם, מאשים וביקורתי מצד הוריו.
ומה זה אומר?
כמובן שאדם כזה זקוק להמון הקשבה ואהבה ולא שום דבר אחר כדי לחזור לבטוח בעצמו מחדש.
ומה זה אומר?
באופן טבעי אדם כזה מרגיש התנגדות, דחף עז לברוח וחוסר מוטיבציה כי עמוק בפנים הוא חסר מאוד את האהבה והבטחון הבסיסי שהוא כל כך צריך כדי להבין שמותר לו להינות, לקבל ולאהוב את עצמו. הדרך היחידה לשנות את המצב היא ללמוד איך לתת לאותו אדם (לנו עצמנו) את ההבנה, ההקשבה, הכנות והאהבה שמאפשרים להרגיש בטחון אמיתי ומתוך כך תיוולד גם המוטיביציה האמיתית שלנו לפעול ולממש את עצמנו בחיים.
להבין את הקשר הזה היטב ואז להבין למה אנחנו מדברים כך לעצמנו?
איפה למדנו את זה ולמה?
ומה היא האמת במה שאנחנו אומרים?
ואז לתרגם את מה שאמרנו לעצמנו לשפה של כנות, אמפטיה ואהבה כפי שעשיתי בדוגמאות שכתבתי.
ואגב, אם במקרה אתם תוהים אם לחשיבה שלנו יש השפעה גם על המצב הבריאותי שלנו, אז בהחלט כן.
צורות חשיבה מדכאות וביקורתיות יוצרות אינספור תופעות גופניות לא נעימות ומחלות פסיכוסומטיות החל מכאבי ראש, דלקות במערכת העיכול, קשיים בתפקוד מיני, כאבי גב, מחלות עור ועוד וכשאנחנו מרפאים את צורות החשיבה שגורמות לנו סבל, אנחנו מרפאים גם את הגוף שלנו וזה ניכר בהרבה מקרים, כמו למשל במקרה שלה אשה שכתבה לי את הפידבק הזה אחרי מפגש שערכתי איתה:
ואם תרצו להיעזר בי או לשמוע עוד על הגישה שלי לרפוי אישי, צמיחה אישית, התפתחות והעצמה מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר הזה.
ואם אתם מתעניינים בנושא של רוגע, שלווה, הנאה ויצירת שפע בחיים באופן טבעי וללא מאמץ, אני ממליץ לצפות בסרטון הזה:
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
6 תגובות
תודה רבה רבה לך אלי על שיחה פתוחה מהלב ,על הדיוק והכנות הלא מספיק או מספיקה ליווה אותי שנים רבותכי זה מה ששמעתי כל הילדות והנערות שלי עד שעזבתי את הבית בגיל 20 מיד בתום שרות צבאי ונסעתי ליח"ול אני מדברת על לפני 50 שנה ומאז אני לומדת ומתנסה בלהרגיש מספיק .השיחה שלך פשוט הקפיצה אותי מדרגה ועל כך אני מודה לך מעומק לב .
תודה רבה עירית, ממש נעים לי לשמוע שאת מוצאת דרך להקל על הסבל, להתקרב לעצמך אל הרגשות שלך.
תודה גדולה על העידוד שלך
בשמחה אמילי, שמח שיכלתי לעזור לך לסבול פחות 🙂
מאמר מדייק. הזדהתי עם כל הנאמר ברמת חוויית החיים והשיח הפנימי שלי.
רק לגבי דבר אחד אשמח לשמוע את נקודת מבטך – מתואר שאימצנו את הדיבור הפנימי הזה מאיך שההורים דיברו והתייחסו אלינו בילדות.
אבל אצלי לא כך היה, ההורים שלי התייחסו אליי כמו נסיכה, מעולם לא אמרו לי מילה רעה. לא ביקורת. ולהפך, הרגשה שלא משנה מה אני אומרת או עושה אני מהממת ואהובה.
אך תוך כדיי קריאת המאמר, והתהייה "אז איך למדתי את זה?!" עלה בי ש – זה מה שהיה בן אמא שלי לאבא שלי! בדיוק.
אמא שלי לא סבלה את אבא שלי. הוא היה האדם המגעיל בבית, העצלן, הכפוי טובה, הלא בסדר בכלום…וכו' כל ה"ברכות". גם מולי בתור ילדה היא אי אפשר היה לפספס בדיוק מה היא מרגישה וחושבת עליו. היא הכניסה אותי לקואליציה שלה מול ה"ההוא שתקוע והלוואי והוא לא היה או שהיה אחרת".
בעקבות ההבנה הזו התהייה העוקבת היא – איזה היגיון יכול היה לגרם לי לאמץ את זה? משהו שכלל לא הופנה אליי, להפך. מה הסקתי מהעניין שלהם לגבי?
אשמח לכיוון המחשבה שלך
היי יעל ותודה על השאלה.
לפני הכל אני רוצה לומר שזה לא מאוד משנה מה ולמה קרה, מה שמשנה זה להבין מה יש בנו עכשיו ואיך לתת מענה אוהב לעצמנו בהווה ובעתיד.
לשאלתך, כילדים אנחנו סופגים ומחכים את ההתנהגות של ההורים שלנו והיחס שלהם לעצמם ואחד לשניה וגם כלפי אנשים אחרים הופך למעין "מערכת הפעלה"
שלנו בחיים כי בילדות אנחנו לומדים תפיסות ואמונות בסיסיות לגבי עצמנו, החיים, אהבה, יחסים ובכלל.
כך שזה מאוד טבעי שהרבה דברים נטמעו בך בילדות וגם אם קיבלת יחס של "נסיכה" זה ממש לא אומר שידעו להתייחס לצרכים הרגשיים שלך
והרבה פעמים יחס כזה הוא דווקא פיצוי על חסך רגשי אמיתי.
בכל מקרה, לא כדאי להתמקד בזה בעיניי אלא באיך לתת מענה לצרכים שלך היום ובעתיד.